הריון שני. שבוע 11 מקבלים את ההפתעה של החיים –
תאומים! כמה שבועות אחרי זה עוד הפתעה – זהים! שליה אחת, שני שקי הריון, מעקב
הריון בסיכון. הרופא כל הזמן אומר – "קחי ברזל, רוב הסיכויים שתלדי בניתוח
קיסרי". ואני? חולמת על לידה טבעית ללא אפידורל.
החלטתי שאם אני אלד לפני שבוע 37 אני אלד בבילינסון
כי רציתי את הפגייה של שניידר, ואם אלד בזמן אלד במעייני הישועה הידוע לטובה
כמעודד לידה טבעית.
אמצע הלילה שבין חמישי לשישי, שבוע 33+4, הולכת
לשירותים ומגלה נוזלים חשודים אבל בכמות סבירה. אחרי שעה שוב שירותים, שוב נוזלים.
אחרי כמה פעמים כאלה מעירה את עופר ומתייעצת מה לעשות. החלטנו ללכת לבית היולדות (בכל
זאת, הריון בסיכון) וקראנו לסבא טוביה שישמור על קטנצ'יק (בן שנה ו-11 חודש).
התארגנו (התיק כמובן לא היה מוכן, הילדון התעורר והיינו צריכים לשבת לידו, לקח זמן
עד שסבא הגיע...) ולאט לאט יש יותר ויותר זרימה. נסענו לבילינסון. המכנסיים שלי
כבר רטובות לגמרי, כאבים שחוזרים על עצמם כל כמה דקות ("יש לך צירים" עופר
הודיע לי, אני כמובן לא מיהרתי להסכים עם האבחנה שלו, בדיוק כמו בלידה הקודמת...).
מגיעים למיון בחמש וחצי בבוקר ואני שואלת אם יש
דרך לעצור את זה. "לא", אמרה האחות "את בלידה!". פתיחה 2.
קראו לרופאה ובינתיים הכאבים מתגברים. "פתיחה 4" הרופאה מכריזה,
"מייד לחדר לידה וקחי אפידורל". הכאבים היו חזקים בשלב הזה, לא
יכלתי לעמוד על הרגליים. עופר לקח אותי בכסא גלגלים לחדר הלידה השומם. נכנסה
אחרינו מישהי מהצוות הרפואי ואמרה לי לקחת אפידורל. לא הסכמתי, רציתי קודם מקלחת.
בלידה הראשונה המקלחת ממש הצילה אותי. קצת התווכחנו וביקשתי ממנה לקרוא לרופאה.
היא הלכה ואחרי כמה דקות הצלחתי לקום מהכיסא
ואמרתי לעופר שלפחות אני אלך לעשות פיפי. הוא ליווה אותי לשירותים, התיישבתי ומייד
קמתי בצווחות "זה לא פיפי מה שאני צריכה!". פתאום הרופאה נכנסה לחדר,
עוד 3-4 אחיות מיילדות, עוד רופא, עוד שני צוותים רפואיים מהפגייה (אחד לכל תאום),
עוד אחיות, עוד בלאגן, אור, צעקות (שלי!!). עם כל צעקה שלי עוד מישהו נכנס לחדר.
בהערכה שלי היו כ-30 אנשים בחדר.
את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים
בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד,
לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על
המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.
"תדחפי" היא אמרה.
"את יכולה" אמרו האחיות.
"אני לא יכולה" צעקתי אני.
עופר מחזיק לי את היד. רעש והמולה ואני צורחת
וצורחת (בקורס הכנה ללידה שלקחנו בהריון הראשון אמרו שזה עוזר). נזכרתי ביפעת
חברתי הנהדרת שאמרה שלמילים שאנחנו אומרים יש כוח והחלפתי את הצעקות
"אני
יכולה!".
הרופאה המקסימה אמרה לי שבמקום לצעוק כדאי לי
להוציא את האנרגיה ממקום אחר... היא הסתכלה עלי עם העיניים הטובות שלה, הצלחתי
להתרכז רק בה בתוך כל ההמולה, דחפתי והופ, בשעה שש וחצי, שעה לאחר הכניסה למיון
נולד איתמר. מייד לקחו אותו, שקלו אותו (1730), שיבחו את הרופא שעשה אולטראסאונד
הערכת משקל מדוייקת. ביקשתי לנשק אותו – נתנו לי לנשיקה מהירה ומייד לקחו לפגייה.
רגיעה. הכאבים הפסיקו, הכל רגוע. רק הידיעה
שאוטוטו אני צריכה לעבור את שוב היתה מלחיצה, אבל בכל זאת הייתי ברוגע של אחרי
מאמץ.
השני מסרב לצאת. מחכים. מחכים. פיטוצין. אין צירי
לחץ. ואחרי כמה זמן אמרו לי פשוט ללחוץ. התחלתי ללחוץ ולאחר כמה דקות, חצי שעה
לאחר הלידה הקודמת, נולד אסף. שקילה (1930), נשיקה קטנה ונלקח לפגייה.
איזה כיף שאני לא בהריון יותר!
עופר הלך אחרי התאומים לפגייה. מיליון האנשים
שהיו בחדר נטשו אותו ונותרתי כמעט לבד עם הרופאה ואחת האחיות. לידה שלישית – הרבה
יותר קלה – והשלייה יצאה. הרופאה בדקה אותה ואישרה שהתאומים זהים.
רגיעה מוחלטת. רגיעה של אחרי מאמץ, טיפסתי על
האוורסט, עשיתי שבוע סקי רצוף. ככה הרגשתי. רעד קל פנימי מתוך מאמץ גדול. לא יכלתי
להזיז אצבע. הייתי גמורה אחרי הלידה. מרוקנת. עייפה... אבל היתי באטרף ורציתי
לראות אותם. שעה אחרי הלידה כבר התקלחתי וקצת זמן אחרי זה כבר היתי בפגייה.
כמה סיבוכים אפשריים היו, כמה סיפורים שמענו
לאורך ההריון – קיסרי, אפידורל חובה, לידה רגילה של הראשון וקיסרי של השני, אם לא
לוקחים אפידורל יש סיכוי לקיסרי ללא אפידורל, אחד רגיל השני עכוז הצוות צריך לדחוף
יד פנימה ולסובב, ועוד... הלידה שלי היתה מדהימה!! בלי אף סיבוך, לידה טבעית
ללא אפידורל, שני התינוקות בסדר, אני בסדר, בלי חתכים, בלי טחורים, בלי אף בלאגן.
לידה מהסרטים!!
ופתאום אני מגלה שזה לא כזה חלק כמו שחשבתי...
לקח לי שנה וחצי להבין שאני מדחיקה פה משהו. לפני
כמה ימים כשהתבקשתי לחוות דעה בנושא לידה פעילה. אני, שכל מהותי בעד לידה טבעית,
התכווצתי מהמחשבה על לידה פעילה וטבעית. אני זוכרת אחרי הלידה הראשונה, של בני
הבכור, את הרוגע הזה מהאפידורל, את הרוגע הזה שהוא עלי. אני זוכרת אחרי הלידה שלהם את הרעד הפנימי
מהמאמץ המטורף. את האטרף והפחד והלחץ.
לאחרונה נפל לי האסימון. הלידה הזו בכלל לא היתה
לידה טבעית! אומנם זה לא היה ניתוח קיסרי וגם לא קיבלתי אפידורל, אבל כמה
"טבעית" אפשר לקרוא ללידה כזאת? לא זכיתי להתחבר לגוף שלי, לעצמי. היה
לי חלום על חושך, שקט, תנועות, שיאצו... הלידה הזו היתה תהליך רפואי של ממש –
מלווה באור, רעש, 30 אנשי צוות רפואי מתוכם ארבעה רופאים.
וכמובן, מה שקרה מייד אחרי הלידה היה בעייתי.
טראומה.
הם לא היו עלי מייד אחרי הלידה. עד עכשיו היה לי
עצוב עליהם אבל עם הזמן אני מבינה שגם לי זה היה מאוד בעיתי - ההורמונים שאמורים
להתחיל לפעול בגלל המגע לא פעלו, החיבור הטבעי לא התחיל, הגוף שלי ברמה הכי בסיסית
היה בטראומה של אחרי לידה בלי לקבל תשדורת מהתינוקות, בלי שהם יהיו עלי ויודיעו
לגוף שלי שהכל בסדר.
לא זאת בלבד, אלא גם שהתינוקות שלי נלקחו ממני
לפגייה, לשבועיים בתוך אינקובטור פלסטיק בחדר מלא תינוקות זעירים ו/או במצבים
מיוחדים. היו סיכונים שונים, רגעי פחד אמיתי, סיפורים שלא נעים לשמוע (וגם כמה
שכן), אחיות לא הכי נחמדות (וגם כמה שכן). כל מי שעבר תקופת פגייה יכול לספר לכם
איזו חוויה מפוקפקת זו.
כשהייתי בצבא עשיתי משמרת שבת. התקשרו להודיע לי
שדודה שלי נפטרה. שבוע אחרי זה עשיתי שוב משמרת שבת, קניתי דיסק חדש ושמתי לי בפול
ווליום. באותו רגע ידעתי שלמרות שאין קשר, ולמרות שזו לא אותה שבת, אני לעד אקשר
בין המוסיקה הזו למוות של דודה חיה. מיותר לציין שבקושי שמעתי את הדיסק הזה מאז.
אני יודעת שזה לא קשור, אבל כשאני חושבת על לידה
טבעית ונזכרת בכל העייפות הזאת לעומת הרוגע והשלווה של האפידורל, אני לא יכולה
לנתק את הלידה ואת התקופה שאחריה. אני לא יכולה להפריד את מה שקרה מיד אחרי הלידה
מהלידה עצמה.
